🌾 מאן ומחזור אפס
כאשר חוכמה עתיקה מעוררת השראה במטבע העתיד
במסורת המקראית, במהלך מסעם הארוך במדבר, קיבלו העברים בכל בוקר מזון מסתורי מהשמיים: מןזה קיים אותם יום אחר יום - אבל בתנאי אחד: לא ניתן היה לאחסן אותואם מישהו ינסה לשמור את זה ליום המחרת, זה יירקב.
סיפור זה, המצוי בטקסטים הקדושים של היהדות, הנצרות והאסלאם, הוא יותר מנס הישרדות. הוא מציע חזון רדיקלי של הכלכלה:
כלכלה המבוססת לא על צבירה, אלא על אֵמוּן ו זְרִימָה.
היום, כשאנחנו מעצבים מחזור אפס — מטבע עתידי שמתמוסס כאשר אינו בשימוש — דימוי עתיק זה מקבל מחדש רלוונטיות.
🌀 מודל לא מצטבר
הרעיון מאחורי מחזור אפס הוא פשוט, אך נועז:
מה אם כסף היה כמו מן - נועד ל לְהָפִיץ, שלא יאגרו?
בעולם שאובססיבי לחיסכון, ספקולציות וצבירה, אנו מציעים מערכת שבה לכסף יש מחזור — הוא נוצר כדי לענות על צרכים, ונעלם כשהוא כבר לא פעיל. הוא אינו עושר אגורה, אלא דופק של חילופי דברים, משרת את החיים.
🔄 אמון מחליף שליטה
בסיפור המן, אין מחיר, אין שוק, אין ריבית.
יֵשׁ אֵמוּןשלמחרת בבוקר, המן יחזור.
באופן דומה, מחזור אפס מזמין אותנו ל לסמוך על המערכת, לא להיות הבעלים של זה.
כדי לענות על הצרכים שלנו באמצעות אינטליגנציה משותפת - היברידית של משילות אנושית ובינה מלאכותית - ולשחרר שליטה באמצעות צבירה.
🌍 אינטואיציה רוחנית ואוניברסלית
היגיון זה אינו חדש. הוא מופיע במסורות מדבריות, בקוסמולוגיות ילידיות ובאתיקה של חברות עתיקות רבות. אבל כיום, עם הכלים הדיגיטליים שלנו והתודעה הפלנטרית שלנו, אנחנו יכולים ליישם את זה בקנה מידה גדול.
מסיפור העבר, אנו מציירים חזון לעתיד.
"כל אחד אסף בדיוק את מה שהוא צריך... ולאף אחד לא היה יותר מדי."
(ספר שמות, פרק ט"ז)
האם זו לא בדיוק ההגדרה של כלכלה הוגנת?
רמי, בעניין לקיטת המן אותו אתה מתאר בעקבות ספר שמות זה אכן היה מעשה יומי. המדרש מתאר
גם 'אנשי אמנה' אלה שיש להם אמון במציאות ובחיים ויודעים שכל יום ימצא את המזון לזמן הקצוב.
הם לא מחפשים לאגור כי יש להם בטחון קיומי ואין הם חוששים מפני המחר.
אולי היא מתנהלת אפשריתית במקומות מסויימים בעולם.
אבל האם ניתן ליישם שיטה זו היום? נראה לי שזה קשה מאוד. אולי בקומונה חקלאית?
Traduction du commentaire ci-dessus de יואב:
Rami, concernant la collecte de la manne que vous décrivez après le Livre de l'Exode, c'était effective une pratique quotidienne. Le Midrash décrit également ces « hommes de foi » qui ont foi en la réalité et la vie et savent qu'ils trouveront leur nourriture au moment fixé chaque jour.
Ils ne cherchent pas à accumuler, car ils jouissent d'une sécurité existentielle et n'ont pas peur du lendemain.
Ce comportement est peut-être אפשרי dans une société très spécifique, qui a certainement existé jusqu'au XXe siècle dans surees régions du monde.
Mais est-il possible de mettre en œuvre cette méthode aujourd'hui ? אני מזכיר את הקושי. Peut-être dans une commune agricole ?